תאמת שבזמן האחרון אני מרגישה כאילו מכרתי את נשמתי למשרד החינוך (מין חצי שטן שכזה) ולא רק אני, אלא כל מי שלומד איתי, החברים ואפילו המשפחה.
אני מרגישה שאני נמצאת בסביבה חשוכה מכוסה בשכבה של עננים אפורים, שקרני האור טרם הצליחו לחדור דרכה ואני נמצאת בחושך. רוח מקיפה אותי מביאה עמה שברירים קלים של צחוק מתגלגל, אני נסחפת עם משב הרוח מתפקעת מצחוק, מאושרת לרגע, והרוח, ממשיכה בדרכה מותירה אותי בציפייה לעוד...
אני תוהה אם אילו החיים... הרגעים הקטנים הללו של אושר פתאומי או אולי שמחה מתונה מתמשכת..
אני מניחה שאושר בא מההחלטה שאני בן אדם מאושר, אבל כשחושבים על זה האושר בא מכאב, צער, אכזבה - בלעדיהם אושר לא היה קיים בכלל. אושר בא מהמקומות הכי מכוערים שהאנושות הכירה ולכן זאת כנראה טעות להגיד שהוא יפה (למרות שזה עניין של טעם...), אושר הוא לא דבר מושלם אבל הוא דבר אנושי.. שבא להראות דרך חדשה
ואני,כמו כל אחד, רוצה להיות מאושרת.
