אז קוראים לי גילי...
הגעתי לכדור הארץ בערך לפני 17 וחצי שנה... אבל התחלתי להיות בת אדם בערך מגיל 12...
עד גיל 12 למדתי בבית ספר רגיל, עם ילדים רגילים אבל תמיד הרגשתי שונה, כאילו אני לא שייכת לשום מקום לגמרי. כמובן שהיו לי חברים אבל זה לא הרגיש נכון.
החיים שלי היו ממשיכים במסלולם הרגיל אם לא הייתי מקבלת יום אחד את את האלון של הכפר הירוק בתיבת הדואר. אני זוכרת את עצמי מחזיקה את האלון בשתי ידי וקוראת את מה שכתוב (היו הצעות לכל מיני מסלולי מצוינות שונים), כשסיימתי להתבונן באלון אבא שלי שאל אותי אם אני רוצה ללכת - הוא באמת לא ציפה שילדה בת 12 תגיד כן... אבל ברגע אחד משהו בי השתנה. רציתי לעזוב את השגרה, את כל החברים ולעשות משהו אחר, חדש.. מסלול שאף אחד שהכרתי באותו הזמן חשב ללכת בו - ואני החלטתי להתחיל לצעוד.
כל כיתה ו' השתוקקתי לעבור, לעשות שינוי. עשיתי מחקר קטן אפילו על הכפר הירוק והחלטתי שזה המקום המושלם בשבילי ולשם אני הולכת.
אני זוכרת את השבועיים הראשונים הכפר הירוק... הייתי מאושרת! הילדים היו נחמדים והרבה יותר חכמים ממני וכשהגיע סוף השבוע רק חיקיתי לחזור.
כמובן שהתרגלתי לשגרה של הכפר עם הזמן אבל אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו.
הקושי הכי גדול היה הבגרויות... הרי זה בית ספר למצוינות ולקבל ציונים טובים זה דיי בגדר חובה.
בכיתה יא' כבר למדתי שהחיים לאכל כך קלים והלחץ כמעט הכניס אותי לדיכאון.
הנה אני היום, כבר בכיתה יב' עומדת לסיים את בית הספר ומאוהבת קשות בילד מהכיתה שלי..
רק שתבינו משהו קטן: אני אוהבת את הכפר לא את מערכת החינוך!
אני רוצה לסיים את כיתה יב' ולהתחיל לחיות.. בינתיים מקווה שתהיה לי שנה טובה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה